ובכל זאת, מה יוצר את ההבדל?

כותבת איריס שביט בספרה:

מספר גורמים נתפסים בלמידה כמרתיעים. ראשית, למידה הכוללת סמלים גרפיים (אותיות, ניקוד ומספרים) מרתיעה ויוצרת חשש של אי-יכולת לשלב בין ידע, קריאה וכתיבה. ברור כי חשש זה אינו מבוסס, שהרי למעשה ביום יום כולנו נפגשים ומשתמשים בסמלים גרפיים או אייקונים: בנהיגה, בעיתון, בסמארטפון או במייל. בכל זאת עומס סמלים גרפים יוצר אצל רבים מלקויי הלמידה תחושת עומס הקשה להכלה, ומכאן הרתיעה האוטומטית מן הלמידה.

גורם נוסף הוא האינטנסיביות והעומס במידע שיש בהם בכדי להימנע מפעילות זו. גורם זה נכון בעיקר בקרב אוכלוסיות שחוו למידה כטראומטית. הלמידה הפורמאלית נתפסת כמדידה ומעריכה את הילד כמוצלח או בלתי מוצלח ובכך מהווה בסיס לדימוי העצמי. חשוב לציין כי דימוי עצמי תלוי בגורמים משפחתיים וסביבתיים נוספים. אך אין ספק כי מערכת החינוך ככלל והמורה כפרט נתפסים בעיני הילד כמי שמחזק או מחליש את ביטחונו העצמי.

תיאוריית הבהוייוריזם גורסת כי אלמנט החיזוק משפיע ומניע את הלמידה (Bandura, 1963) ניתן לומר שבעלי מקצוע המוכשרים באומנות אחזקת הבית, הבנייה, המיכון המנועי – כל אלו, באופן בלתי מודע עוברים וחווים תהליכי למידה מורכבים, מפגינים כישורים רבים, אך אינם מודעים ליכולתם ועדיין בבגרותם מאוימים ממושג, “החזרה לספסל הלימודים”. יש להניח כי מערכת החיזוקים הספציפית להם לא כוונה ליכולות ולכישורים שבהם ניחנו. 

מעניינת העובדה כי למרות השינויים הטכנולוגיים המואצים, הלמידה כחוויה למי שכשל בה נותרה בעינה. 

מתוך הספר שערי למידה אותו כתבה לעבדות הדוקטור איריס שביט

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *